מאירי על בבא בתרא קמ״ו

1 המשנה הששית והכונה בה ככונת משניות שלפניה והוא שאמר השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין אלו נגבין לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין שלח סבלונות מרובין שיחזירו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין סבלונות מועטין שתשמש בהן בבית אביה אין אלו נגבין אמר הר"ם סבלונות משאות וגזרתם מענין נושא סבל שנושאין אותם מיד זה ליד זה ומה שאמר אפילו בדינר אחד אין ר"ל למעט אלא לדקדק לפי שאם אכל פחות מדינר יגבה ופסק ההלכה שכל מה שישלח יגבה בין מרובין בין מועטין בין אכל בין לא אכל בין מת הוא בין מתה היא אז יחזיר הכל מלבד מה שאכלו ושתו שאינו חוזר ואם הדרא היא תחזיר אפילו המאכל והמשתה ואפילו דמי הירק תשלם וכל מה שבלה או אבד דינו כדין המאכל והמשתה:

2 אמר המאירי השולח סבלונות בבית חמיו לכבוד ארוסתו אפילו שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר שכך היה דרכם כשהיה משלח סבלונות היה אוכל שם ואמר שמכיון שאכל שם אין אלו נגבין אם מתה אשתו קודם שישאנה אבל אם לא אכל שם הרי אלו נגבין שלא שלח אלא על מנת לכנסה ואח"כ חזר ואמר שהדבר תלוי בין מרובין למועטין ולפי שטת הגמ' כך פירוש משנה זו השניה שלח סבלונות מרובים שיחזרו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין פי' אע"פ שאכל וענין מרובים פירושו דברים שאין עשויין לבלות סתמן לא נשלחו אלא שיחזרו עמה לבית בעלה וענין מועטים דברים שעשויים לבלות וסתמן לא נשלחו אלא להשתמש בהם בבית אביה ואינן נגבין ודוקא בשאכל ומשנה ראשונה שאמרה שלח שם מאה מנה פירוש שוה מאה מנה אלא שמ"מ הם דברים העשויים לבלות ומתוך כך הם תלויים באכילה ונמצא כלל המשנה שסבלונות העשויים לבלות אם אכל אין נגבין ואם לא אכל נגבין ושאין עשויים לבלות אפילו אכל נגבין ומ"מ אין הלכה כן ולפי מה שיתבאר בגמרא כך הוא פסק הדברים שכל ששלח סבלונות בין מרובים בין מועטים בין עשויים ליבלות כגון בגדים בין שאין עשויין ליבלות כגון כלי כסף וכלי זהב בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל בין מת הוא בין מתה היא או שחזר הוא יחזרו כלן חוץ מענינים שבמאכל ומשתה שכבר נאכלו ואם חזרה היא משלמת אפילו המאכל והמשקה אלא שמשלמת דמים בזול והוא פחות שליש אלא שאם הם בעין חוזרין וכן כלים שהם מצויין ליבלות מהר ושדמיהם קלים ודרך שלוחם אינו אלא ליבלות בבית אביה והוא שקראו אותן בגמ' יובא וסנתכא והם מיני בגדים קלים מצויים אצלם יפים לשעתם ובלים מהרה כתבו הגאונים שהם כמאכל ומשתה ואם חזר בו הוא ובלו אין חוזרין ואם הם קיימים חוזרין ואם חזרה היא אע"פ שבלו משלמתן בזול ויש חולקין בזו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם:

3 מקומות יש שנהגו שהארוס עושה סעודה או מחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא באלו כתבו גאוני ספרד שכל שעשה כן וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לאבד ממונו וכל שיש לו עדים כמה הוציא יטול ומ"מ אינו נשבע ונוטל:

4 מכיון שביארנו שאין הדבר תלוי באכילה ושתיה כלל אין צריך לשאול אם השתיה נדונת כאכילה ואם האכלת שלוחו או השקאתו נדונת כהשקאת עצמו אם לאו ואם לא אכל שם בבית חמיו אלא ששגרו לו משם ואכל בביתו אם נדון כאכילה לשם אם לאו וכן אם אכילת דינר האמורה במשנה לכל הסבלונות אם מועיל אכילת חצי דינר לחצי הסבלונות או שליש דינר לשליש הסבלונות והיא שאלת מהו שישלש ומאחר שפסקנו שאין האכילה עושה כלום אינך צריך לשאלות אלו כלל ותמה אני על גדולי הפוסקים למה טרחו להביאם ויש מפקפקין לתלות הדבר באכל אלא שגאוני ספרד כתבוה בפירושם כשטתנו ופרשו על מה שפסק רב ייבא בסוף הסוגיא שאף באכל הוא אומר כן כמו שהכריעו בפירושיהם בראיות וכן פסקוה גדולי המחברים:

5 כל שהסבלונות חוזרין ושבחו הסבלונות מחמת עצמן כגון שנתיקרו כתבו גאוני ספרד שחוזרין כמות שהן ומה ששאלו כאן שבח סבלונות מהו ועלה בתיקו פירושו על שאלת מהו שישלש לדעתם והם מפרשים מהו שישלש ממה שייחדו במשנה אכילת דינר להפקעת מאה מנה אם תועיל אכילת חצי דינר להפקעת חמשים מנה ושאל עליה אם תמצא לומר שמשלשין אם שלח סבלונות שוים חמשים מנה ונתיקרו ועמדו על מאה מנה ואכל בחצי דינר אם נדון סבלונות אלו בחמשים מנה כשעה ששלחן והופקעו כלן או בתר השתא אזלינן ואין אכילת חצי דינר מפקעת את כלם:

6 כבר ידעת שהבעל יורש את אשתו והתבאר במסכת כתבות מ"ח ב' שמשיצאה מרשות אביה אע"פ שעדין לא נכנסה לחפה יורשה והוא שאם נתארסה ומסרה אביה לבעל או שלוחיו יורשה אבל אם הלך האב או שלוחיו עם הבעל אינו יורשה נכנסה עמו לחצר ונתיחדו שניהם אם לשם נשואין יורשה ואם לשם לינה לבד אינו יורשה ואם נכנסו בחצר שלה סתמה ללון ואם בחצר שלו סתמה לנשואין ומ"מ אף במקום שסתמה לנשואין אם נכר שלסבה אחרת נתיחד עמה כגון לבדוק בה באיזה דבר אין סתם יחודו לנשואין ואינו יורשה מעשה באחד שאמרו לו על ארוסתו שהיא תתרנית ר"ל אטומת האף מהרגשת חוש הריח ונכנס אחריה לחורבה לבדקה ואמר לה ריח צנון אני מריח ואף היא השיבתהו מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלינן בהו נפלה עליה חורבה ומתה ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבדקה אינו יורשה ולמדת מדברינו במעשה זה שארוסה היתה וחצר שלו היתה וגדולי הצרפתים פירשוה בנשואה ומכיון שנכנס אחריה לבדקה הרי נתן עיניו לגרשה וכל שנתן עיניו לגרשה אינו יורש ומ"מ לענין פסק זו אינה אף לענין פירות כמו שיתבאר בשני של גיטין י"ז ב' ואף גאוני ספרד פירשוה בנשואה ובטענה אחרת והוא שמאחר שהוא מגלה דעתו שמחזיק עצמו במוטעה ובמחזר אחר בטול הנשואין לעשותן מקח טעות ואע"פ שאין תנאי בנשואין דוקא שלא להוציאה בלא גט וכמו שאמרו המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט אבל מ"מ כל שהתנה ולא נתקיים תנאו או שמצא מהם אינו חייב ליתן כתבה כמו ששנינו כנסה סתם ונמצאו בה מומים תצא שלא בכתבה וכל שמפקיע עצמו מכתבה מצד נשואי טעות אף ירושתה נפקעת ממנו:

7 המשנה השביעית והכונה להתחיל בה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת לא כתיב ביה שכיב מרע והוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה אמר הר"ם כששייר קרקע נאמר שדעתו היה שיעמוד מחליו ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ולפיכך לא יחזור בו ובלבד שקנו מידו על כל פנים ואם לא קנו מידו יכול לחזור ואפילו שייר לעצמו ואפילו מת שכיב מרע לא יקנה אותה מתנה משעת קיומה ככל מתנת בריא הואיל ואין שם קנין לפי שמעקרנו מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין בין עמד בין לא עמד כשרוצה להקנותו אותו המקצת מחיים אבל אם אמר תנו לפלני כך וכך אחר מותו הרי זה קיים ודע שאם שייר לעצמו מטלטלין דינו כדין מי ששייר קרקע ואם לא שייר לעצמו כלום יכול לחזור בו ממה שנתן ואפילו קנו מידו ושכיב מרע הוא החולה אבל אם הוא מצוה מחמת מיתה ראה בפיה"מ הנדפס בגמ' שיהיה החולה שיחשוב שימות על כל פנים מאותו חולי וחכמים שאומרים עליו להביא ראיה הוא שיביא אותה ראיה שיש בידם שטר מתנה בעדים שהיה שכיב מרע בעת כתיבתו ומה שצריך שתדע כי כשימות שכיב מרע ונמצא במתנתו קנין בין שהיא מתנה במקצת או בכל הנכסים אותה מתנה בטלה שיש לומר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אלא אם יהיה כמיפה את כחו והוא שיכתוב בשטר וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא או שזכה לו על ידי אחר כבר שלא יוכל לחזור ואפילו נתן כל הנכסים ואעפ"י שיש שם קנין לפי שזכוי על ידי אחר כבר נתקיימה בו המתנה ובא הקנין ליפות את כחו ואין הלכה כר' מאיר:

8 אמר המאירי שכ"מ שכתב וכו' וצריך שתדע דרך כלל והקדמה שהבריא אין לו צד לעשות מתנותיו מתנת שכיב מרע ואף אם צוה בפירוש מחמת מיתה שלא אמרו בשכ"מ להיותה בלא קנין אלא שלא תטרף דעתו והילכך כל בריא שנתן בלא קנין אינו כלום ולא זכה בה אף לאחר מיתה ואם קנו ממנו קנין גמור אין יכול עוד לחזור אף בחייו וכגון שנתנה לו מעכשו אם לאחר מיתה וכגון שנתנה לו מהיום ולאחר מיתה אבל השכ"מ יש לו צד ליתן כמתנת בריא שאם רצה ליתן מעכשו במתנה גמורה ובקנין גמור כמתנת בריא רשאי אם מעכשו לגמרי אם מעכשו ולאחר מיתה ואינו יכול עוד לחזור אבל מה שאנו קורין מתנת שכ"מ עד שאם עמד בטלה צואתו מאליה ושאף בתוך חליו אם רצה לחזור חוזר הוא שהוא שכ"מ וחילק כל נכסיו שמראה בדעתו שהוא מעלה על דעתו שמת ומתוך כונת מיתה הוא מצוה ואפילו לא צוה מחמת מיתה בפירוש וכן שלא יהא בה קנין שאם יש שם קנין הרי אין דעתו להקנות עד לאחר מיתה ואם יש שם קנין שמא אין דעתו להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אא"כ הזכיר בו שלא לקנין גמור הוא מכוין בו אלא ליפוי כח ובא לבאר במשנה זו שיש צדדים במתנת שכיב מרע שאינה אלא מתנת בריא והוא שאמר שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים כלומר שברור לנו שזהו שכ"מ וחלק נכסיו ולא פירש שמחמת מיתה הוא נותן אם לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת כלומר אם עמד בטלה מתנתו שבודאי מחמת מיתה הוא מכוין ליתן שאלמלא כן היה משייר קצת לעצמו לסמוך על אותו שיור והרי זה מתנת שכ"מ גמורה כאלו פירש הוא להדיא שמחמת מיתה הוא מצוה ואם שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת ר"ל שאין יכול לחזור שדינה כמתנת בריא ויתבאר בגמ' שאף בשיור מטלטלין כן ומ"מ דוקא בקנין הא בלא קנין אינה שוה כלום לא מחיים ולא לאחר מיתה שמתנת שכ"מ במקצת הואיל ואינו מצוה מחמת מיתה צריכה קנין כמו שיתבאר:

9 לא כתב בה שכ"מ הייתי וכו' פירוש אף זו מתנה סתם היא ולא פירש בה שמחמת מיתה הוא מצוה ואין כאן שיור נכסים וכן לא פורש בה שהיא מתנת בריא אלא שאין ברור לנו שהוא שכ"מ הוא אומר שכ"מ הייתי וכבר עמדתי מחליי ובטלה מתנתי ואע"פ שהגיע השטר ליד המקבלים אחר שאין שם קנין והמקבלים אומרים שבריא היה ואע"פ שאין שם קנין הרי קרקע נקנה בשטר ובחזקה כבחליפין הילכך הואיל וסתם בני אדם בריאים הם וכן שהוא עכשו בריא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המוציא מחברו עליו הראיה והילכך על המקבלים להביא ראיה שבריא היה וכן הלכה ואפילו היו שם מוחזקים קרקע בחזקת בעליה עומדת וגדולי המחברים כתבו שאם לא מצא ראיה ישבע הנותן היסת ששכ"מ היה ויעמדו נכסים בחזקתו ומ"מ אם היו שם מטלטלין ובאו ליד המקבלים מתוך שיכולים לומר שהם שלהם נשבעים היסת שבריא היה בשעה שנתן:

10 זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

11 לפי דרכנו למדנו ממשנה זו שהולכין אחר אומדן הדעת והואיל ולא שייר כלום אע"פ שלא פירש שמחמת מיתה צוה אומדין דעתו שכך היא וכן כל שהדברים מראים שאינו מכוין ליתן אלא בצדדין ידועים דנין בהם על פי האומד כאלו התנה עליהם מעתה מי שהלך בנו למדינת הים ושמע אביו שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים בין במתנת בריא מהיום ולאחר מיתה בין במתנת שכ"מ ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותנן ודוקא שלא שייר כלום אבל אם שייר בין קרקע בין מטלטלין כתבו הגאונים שמתנתו קיימת ואע"פ שכלל ידוע דברים שבלב אינן דברים כתבו גדולי הצרפתים שבחמשה מקומות בתלמוד מצינו שהם דברים וסימן השמועות זו שבכאן ומתנה טמירתא ומברחת וההיא בצורתא דהוה בנהרדעא וזבון אפדנייהו והקדש שאמרו שיש בה שאלה וטעם כלם משום אומדנא דמוכח ולא היה רואה עצמו צריך אלא לגלוי הדעת אבל מכר היה לו לגלות דעתו וכן בכל דבר הבא דרך תנאי מאדם לחברו אבל דברים שהזכרנו אינן בדרך זה ומתוך כך הולכין בהם אחר האומד וכן הענין בכותב נכסיו לאשתו או לבנו שלא עשאן אלא אפטרופסין כמו שהתבאר ואיני יודע למה לא צירפום עם אותם חמשה שהוזכרו:

12 יתבאר במקומו שהאומר לשנים כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין אבל אין נותנין לאשתו עד שיאמר להם כתבו ותנו ומ"מ המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירה למדברות והמסכן והיוצא בקולר מתוך שהם בהולים על עצמם אין משלימין את דבורם לומר תנו ומ"מ אומדן הדעת הוא שלנתינה נתכונו וכותבין וחותמין ונותנים לאשה אע"פ שלא אמר תנו יוצא בקולר זה שהזכרנו פירשו בתלמוד המערב לא סוף דבר קולר של נפשות אלא אף של ממון שכל קולר סכנה וכן התבאר על היוצא בקולר שמתנתו כמתנת שכ"מ ודבריו ככתובים וכמסורים וכן יראה ממסכת גיטין ס"ה ב' ממעשה של גניבא שהוזכר שם ומתוך כך יש מי שמשוה את המדות בכלם ואף מפרש ויוצא בשיירא דבריו ככתובים ומסורים וכן דעת גדולי הפוסקים כמו שיתבאר במסכת גיטין ולא יראה כן היוצא בקולר שאני דמה לי אם מסור למיתה בידי אדם או בידי שמים ועוד שהרי למדוה מאחיתופל שנאמר ויצו אל ביתו בצואה בעלמא מסכן זה שכתבנו יש מפרשים שהוא נוטה למות עד שהוא גוסס או קרוב לכך ועיקר הדברים שפירושו אף בחולה לבד אע"פ שאינו מסוכן כל כך שכל חולי בחזקת סכנה והראיה שהרי במסכת גיטין אמרו בריא שאמר כתבו וכו' ור' שמעון בן שזורי היא ודוקא בריא אבל חולה כותבין ונותנין ובראשון של גיטין י"ג ב' אמרו לא מיתוקמא מתני' בשכ"מ והביאו עליה זו של ר' שמעון בן שזורי ואם מסכן דוקא שנוטה למות היה להם להעמידה בשכיב מרע שאינו מסכן כל כך ובירושלמי פירשו כל שקפץ עליו החולי שלשה ימים והענין הוא שמן הסתם אין אדם מחזיק חולי של סכנה ברוב החליים עד שנמשך בו שלשה ימים הא מ"מ אם קפץ עליו חולי והכביד מיד כך הדין וכן כתבו גדולי המחברים וכן אף תוך שלשה כל שאנו או הוא עצמו מחזיק אותו בחולי של סכנה דנין בו כן וכן הדברים נראין והוא שכתבו גדולי הצרפתים מסכן שכ"מ: